החלטה בתיק ב"ש 10083/07

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט כ' מוסק, סגן נשיא), ב-ב"ש 6947/07, מיום 25.9.07, בה הורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם ב-ת"פ 4227/07 של בית משפט השלום.

כתב האישום שהוגש נגד העוררים כולל שני אישומים. האישום הראשון מתייחס רק לעורר 1, ובו הוא מואשם בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 335(1) ו-334 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). על פי האמור באישום הראשון, ביום 9.4.03 דקר העורר 1 את המתלונן בסכין בחזהו ובגפיו, מספר פעמים, על רקע חשדו כי המתלונן מוציא דיבתו רעה. כתוצאה מהדקירות נפצע המתלונן באיברים שונים בגופו ונזקק לאשפוז ולטיפול רפואי. האישום השני מתייחס לשני העוררים, ובו הם מואשמים בעבירות הבאות: פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 335(1), 335(2) ו-334 לחוק; ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(א) לחוק. על פי האמור באישום זה, ביום 17.8.07 היו העוררים, שהם אחים, מעורבים בקטטה המונית עם המתלונן באישום השני ומשפחתו. ביום 22.8.07, בשעות הערב, נהג המתלונן ברכב מסוג מרצדס, כשלידו יושב אחר. העוררים, שנסעו במקום באותה עת ברכב מסוג רנו אקספרס, הבחינו במתלונן ובאחר, חסמו את נתיב נסיעתם, יצאו ממכוניתם והתקרבו למרצדס כשהם אוחזים בסכינים והעורר 1 מחזיק בידו גם אלה עשויה ברזל. העורר 2 היכה את המתלונן בראשו ולאחר מכן ניסה לדקור את המתלונן בחזהו. המתלונן הגן על עצמו ונדקר בזרועו. העורר 2 המשיך להניף את הסכין לעבר המתלונן, אשר הרים את רגלו על מנת להגן על פלג גופו העליון, וכך נדקר שלוש דקירות נוספות ברגל. באותה עת ניסה העורר 1 לפתוח את הדלת הקדמית של רכב המרצדס, ליד מושב הנוסע (האחר), כשהוא אוחז בסכין ובאלה, אך ללא הצלחה. בשלב מסויים הצליח המתלונן למשוך את הסכין מידו של העורר 2, וזו נפלה לרכב. כתוצאה מכך נפצע המתלונן באצבעו. כתוצאה ממעשה העוררים נגרמו למתלונן חמישה חתכים ברגלו, בזרועו ובאצבעו והוא נזקק לטיפול רפואי ותרופתי.

בבית משפט קמא לא היתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום הראשון. המדובר בתיק שהוחל בדיון בו, ואולם הדיון הותלה בשל כך שהעורר 1 הפסיק להתייצב לדיונים. בסופו של דבר נמחק כתב האישום. לאחר הגשת כתב האישום בגין האישום השני, צורף אותו תיק כאישום ראשון.

אשר לראיות לכאורה ביחס לאישום השני, מצא בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה גם להוכחת אישום זה. בית המשפט הפנה להודעות המתלונן ולהודעתו של האחר. עוד הפנה בית המשפט לדוחות עימותים שנערכו בין המתלונן לבין העוררים. במהלך העימותים זיהה המתלונן בוודאות את העורר 1, אך בעת העימות עם העורר 2 לא זיהה המתלונן אותו כמי שדקר אותו. ואולם, לאחר העימות נערך מזכר בו נאמר, כי כאשר העורר 2 והמתלונן הושארו לבדם, בעת שמצלמת הווידיאו עדיין פעלה, פנה המתלונן לעורר 2 ואמר לו: " אתה זה שדקרת אותי". מן המתלונן נגבתה הודעה נוספת, בה הסביר את התנהגותו בעת העימות בכך שפחד מן העורר 2. בית המשפט הזכיר גם, כי על פי ההודעות שנגבו מן העוררים יש בפיהם טענת אליבי. ואולם, קיימת אי התאמה מסויימת בין גרסותיהם.

אשר לעילת המעצר, הזכיר בית משפט קמא את חזקת המסוכנות העולה מן העבירות שביצעו העוררים לכאורה, וכן הפנה לעברם הפלילי. המדובר במי שכבר עברו עבירות וריצו עונשי מאסר. לעורר 1 שלוש הרשעות קודמות בעבירות שונות המעידות על אופיו האלים, וגם מהרשעותיו הקודמות של העורר 2 ניתן ללמוד כי הלה אינו בוחל בשימוש באלימות. בית המשפט ציין, כי מסוכנותם של העוררים עולה מעובדות כתב האישום, בכך שלא היססו לעשות שימוש בנשק קר, לרבות סכינים, כדי ליישב סכסוכים. מן החומר נראה, כי רק בנס נמנעו פציעות חמורות יותר.

בית המשפט איזכר את הנתון שנמסר לו כי בוצעה סולחה, ואולם ציין כי אין להביא זאת בחשבון בשלב זה, בשים לב לאלימות הרבה שהפגינו העוררים.

בשולי החלטתו התייחס בית המשפט לתסקירי שירות המבחן שנערכו ביחס לשני העוררים. בשני המקרים הגיע שירות המבחן למסקנה, כי אין להמליץ על חלופת מעצר.

על כך הערר שלפני.

דינו של הערר להידחות. אשר לקיומן של ראיות לכאורה, מיקד ב"כ העוררים את טענותיו ביחס לראיות הקושרות את העורר 2 לאירוע המתואר באישום השני. עיינתי בתיק החקירה, ונחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה באשר לכך. מן המתלונן נגבתה הודעה ביום 23.8.07. המתלונן אמר במענה לשאלה האם הצליח לזהות את מי שדקר אותו, כך: " אני מכיר אותו אבל לא הכרתי את השם שלו. אני יודע שהוא אח של עלאא ג'ית [העורר 1] ואני שאלתי ואמרו לי שקוראים לו מוניר" (ש' 19-20). לאחר מכן, במהלך העימות, אכן נמנע המתלונן מלהטיח בעורר 2 כי דקר אותו. ואולם, המתלונן אמר לו זאת לאחר מכן, בעת שהסתיים השלב הפורמלי של העימות. לאחר העימות נגבתה מן המתלונן הודעה נוספת, מיום 28.8.07, במסגרתה אמר, כי העורר 2 היה עם העורר 1 באירוע האלים. כאשר נשאל מה היו מעשיו המדוייקים של העורר 2 אמר: " ...מוניר הגיע לכיוון שלי. החלון שלי היה פתוח... בתחילה נתן לי מוניר אגרוף תוך כדי שאני ניסיתי להכניס רברס, ואז רצה לתת לי שוב אגרוף ואני תפסתי לו את היד. הוא סחב את היד שלו ממני, הוציא סכין וראיתי את הסכין, הוא הוציא את הסכין ביד שמאל והעביר אותה ליד ימין, ואז דקר אותי...". המתלונן הוסיף, כי פחד לומר את הדברים בעת העימות שכן פחד שהעורר 2 יתקוף אותו. לדבריו, " אני פחדתי יותר ממוניר ולא הייתי מסוגל לדבר לידו כי הוא זה שדקר אותי והלב שלי נעצר כשראיתי אותו...". בתום החקירה חזר המתלונן ואמר, כי הוא בטוח במאה אחוזים שהעורר 2 דקר אותו.

נראה, כי די באמור לעיל כדי לבסס את הדרישה בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

אשר לעילת המעצר, קיימת בעניינם של העוררים עילת מעצר מובהקת של סכנה לבטחון הציבור. באשר לעילה זו קיימת חזקה הקבועה בחוק (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996), והיא אף מוכחת מנסיבות הענין. המדובר באירוע אלים ביותר, לכאורה, שבו היו העוררים מצויידים בסכינים, והעורר 2 אף עשה שימוש בסכין שבידו, לא אחת. מבחינתו של העורר 1, אין המדובר באירוע יחיד. כאמור, קיים נגד העורר אישום באירוע אלים נוסף, שיש לגביו ראיות לכאורה. כמו כן, על פי האמור בבקשה למעצר עד תום ההליכים קיים נגד העורר 1 כתב אישום נוסף, התלוי ועומד בבית משפט השלום בירושלים, שעניינו עבירות אלימות שביצע יחד עם אח אחר נגד בן משפחתו של המתלונן באישום השני. כמו כן, בעברו של העורר 1 שלוש הרשעות קודמות בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הסגת גבול פלילית, גניבה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בגין ההרשעה הראשונה ריצה העורר 1 עונש מאסר. גם למשיב 2 הרשעה קודמת בעבירה של סיכון חיי אדם והשתתפות בהתפרעות, בגינה ריצה עונש מאסר. איני רואה להבחין, כפי שטען הסניגור, בין עבירות שרקען "לאומני" לבין עבירות שרקען "פלילי". הנתון החשוב הוא, כי המדובר בעוררים שאינם בוחלים באלימות, הם סיכנו את בטחון הציבור בעבר, הורשעו וריצו את עונשם, אך לא למדו לקח והם שבים ומסכנים את בטחון הציבור, כפי שהוכח לכאורה בתיק הנוכחי. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי גם שירות המבחן, האמון על הערכת מסוכנות והאפשרות להפיגה בחלופה, לא ראה להמליץ בעניינם של שני העוררים על שחרור לחלופת מעצר.

אשר לסולחה, גם אם זו נעשתה, אין בכך כדי להוות שיקול מכריע בשלב הנוכחי, כפי שציין בצדק בית משפט קמא (ראה בש"פ 10147/06 מדינת ישראל נ' עמאד מוקטרן, החלטה מיום 13.12.06; בש"פ 10347/05 מוסא גזאווי נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 16.11.05, ואחרות).

על יסוד כל האמור לעיל, דינו של הערר להידחות, וכך אני מורה.

ניתנה היום י' בחשוון, תשס"ח (22 באוקטובר 2007) במעמד ב"כ העוררים, אשר ימסור (בהסכמתו)  דבר ההחלטה לעוררים, וב"כ המשיבה.